למי שלא מזהה(או לא מכיר), זאת אכן אני. לפני הרבה שנים…
התמונה צולמה בבית מחסה לכלבים וחתולים בה עבדתי ודי ביליתי שם את רוב הזמן שלי מבלי לספר לבעליו.
העולם די דפק לי את הראש אז כמו שהוא דופק לי היום רק אז לא ידעתי לנתב את התסכול לפעילות (או לפחות למה שאני קוראת "פעילות" כיום)
שנאל(אני לא בחרתי את השם) היתה מהותיקות בכלביה וכבר לא היתה לאימוץ. אימצו והחזירו אותה כמה פעמים כך שהבעלים של המחסה לא רצה שיעשו לה את זה שוב.
הייתי קשורה מאוד לרוב הכלבים אבל עם שנאל היה לי קשר מיוחד. הייתי לוחשת לה הבטחות שיום אחד יהיה לי מחסה משלי ואני אבוא לקחת אותה.
יום אחד החלטתי לברוח לאמירים. עזבתי הכל אבל זה כבר סיפור אחר.
כמובן שהסתתרות לא עזרה לשום דבר בסופו של דבר חזרתי למרכז ולראשונה עברתי לתל אביב. התגלגלתי בין יפו לדרום תל אביב אך בסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת בדירת חדר פיצפונה צמודה לכיכר דיזנגוף . ירד מבול והפייסבוק היה מוצף בתמונות, קריאות לעזרה מכלביות מוצפות מים וכלבים רטובים רועדים…נזכרתי בשנאל ובכולם. הרמתי טלפון לבית מחסה לראות איך הם שורדים ולהציעה שאקח כלב לאומנה עד סוף החורף…
שנאל ואני בילינו את החורף הקשה ההוא יחד בדירה קטנה. זו היתה תקופה נוראית עבורי ואפשר לומר ששנאל היתה עמוד התמיכה שלי בחיים. היא היתה הסיבה שהייתי קמה בבקרים. כשהחורף נגמר ולמרות שלא היה לי גרוש פנוי אחד-לא הייתי מוכנה להיפרד שוב.
זו הגרסה המאוד קצרה של הסיפור שלי עם שנאל. למה אני מספרת אותו? כי אתמול נזכרתי בחורף ההוא
אתמול ישבתי בערב בחווה ומשום מקום הגיעה סופה. הכלבים(היום כבר יש לי 5) למרות שנבהלו מאוד, יש להם הגנה, חום ואהבה. וזה כל כך לא מובן מאליו. כל אחד מהכלבים האלו עם היסטוריה נוראית וסיפור עצוב שנגמר בנס והיום הם מאושרים.
אני מתחננת התקשרו לכלביה הקרובה אליכם, תרמו שמכות, נורות חימום, אוכל וכו
קחו את החלשים, הגורים והזקנים לאומנה.
קר להם, מפחיד להם והרבה מהם גוססים.