שני הגורים החמודים ננטשו במרפאה וטרינרית. שמו אותם בקופסת קרטון בפתח המרפאה לפני כשבוע. זה כבר נהיה מסורת וחלק מהתרבות. הקופסאות באות בגדלים שונים, לפעמים עם פתק ובו בקשה לטפל טוב בחיה הנטושה, אך לרוב ללא מכתב מלווה.

הרבה פעמים הנוטשים לא חושבים יותר מדי על בטיחותו של הבעל החיים הננטש, משום שעצם הנטישה הוא מעשה צדקה ממדרגה ראשונה.

האם החתול הפצוע יכול לצאת מהקופסא? האם עלול לרדת גשם בלילה? האם יהיה חם מדי בתוך הקרטון? אולי בעל החיים זקוק לטיפול מידי ואין לו זמן לחכות עד שיגיע בר המזל שיזכה במתנה.

ומה הלאה?

בתקופת הגורים וטרינר יכול לקבל עשרות פניות ביום מאנשים שמצאו גורים, והיו רוצים שמישהו יטפל בהם. בדרך כלל הם גם לא מוכנים לקחת אחריות כספית או אחרת. הרי הגורים לא שלהם, הם של אף אחד.

מסתבר שהמרפאות הווטרינריות הן עסק פרטי ולרובם אין את הרצון או את היכולת לטפל בחיות בחינם. ומי שכן יש לו את הרצון והיכולת מסתדר לבד, ומוצא במי לטפל על חשבונו ללא עזרת הציבור.

אז בעלי החיים הננטשים בדרך כלל לא נשארים במרפאות. הם נאספים על ידי השירותים הוטרינריים לכלביות העירוניות. עיריות בדרך כלל מקצות מעט מאד משאבים לטובת בעלי חיים חסרי בית והתוצאות לא מפתיעות. רוב הגורים מומתים או מתים ממחלות. רק לחתולים בוגרים שזקוקים לטיפול בסיסי יש סיכוי לחזור לרחוב. בכלביות מסוימות יש פרויקטים של אימוץ, המופעלים על ידי מתנדבים ומיועדים בדרך כלל רק לכלבים.

ומה עם בתי מחסה?

בתי מחסה מתחלקים בגדול לשני סוגים:

בעלי הדלתות הפתוחות, שממיתים את רוב בעלי החיים שהם קולטים, נגיד 90% מבעלי חיים בריאים, ו 100% של זקנים, חולים, פצועים ויונקים.

אלה שאינם ממיתים בעלי חיים וכתוצאה מכך הדלתות שלהם סגורות. כמו במקרה שלנו.

הפעם היינו בזמן הנכון במקום הנכון בשביל לאסוף את הגורים, נעשה מאמץ למצוא להם משפחה מאמצת. לפי הסטטיסטיקה, רוב הגורים אצלנו גדלים ונשארים בבית המחסה. מקווה שאלה יהיו יוצאי דופן.