בתמונה הראשונה היא צעירה ומלאת כוחות. דוהרת לה במהלך טיול בשדות האינסופיים. כל החיים לפניה.
רוני הייתה כלבת חצר במקור, שהייתה משוחררת חלק גדול מהזמן ומשוטטת ברחובות. כך פגשתי אותה יום אחד בדרך לבית המחסה. באופן לא מפתיע היא נכנסה להריון והמליטה ארבע גורים.
יום אחד שמתי לב שרוני איננה. הסתבר שהגורים עשו יותר מדי רעש והפריעו לבעלים, והם הזמינו את השירות הוטרינרי ומסרו את כולם לכלביה העירונית.
האם הם עברו על החוק? לא! במדינת ישראל כלב הוא בגדר רחוש. מרכוש מותר לייצר עוד רכוש. מותר גם להיפטר ממנו כשאינו נחוץ יותר.
הם נשארו קרובים ורני לא שוכחת שהיא אמא.
לצערי הרב רוני לא זכתה בהגרלת המשפחות האוהבות והבתים הטובים.
היום היא מבוגרת ומתוקה מאי פעם. המחפשה היחידה שמנחמת אותי במידה מסויימת היא שלפחות אף אחד לא לקח מרוני את החיים שלה.
כל כך הרבה כלבים מומתים במדינה שלנו מהסיבה האחת והיחידה: אין מי שרוצה אותם. בשבוע שעבר הורדמו באחד ההסגרים שאנחנו עובדים איתם בפרוייקט אימוץ 17 כלבים. 17 נשמות הושמוד מבלי שמישהו שם לב בכלל.
החוקיות של ההמתה לא הופכת אותה לפרקטיקה פחות מכוערת. זוהי דרך הכי מתועבת, נבזית ומבישה לפתור את בעיית ריבוי היתר של כלבים. באופן מקרי לחלוטין היא גם הזולה והפשוטה ביותר.
חמישה גורים שנזרקו לאותו הסגר שרוני הייתה בו, רק הרבה שנים אחרי, חילצנו מאותן הסיבות. פסטה וליידי מצאו משפחות, לוטה סקיי וגרין עדיין מבלים איתנו.
רוני הפכה לחברת נפש של סקיי וגרין. אולי הם הזכירו לה את תקופת האמהות, ואולי סתם היו זקוקים לתשומת לב שרוני הייתה מוכלה לתת בנדיבות. בכל אופן הם מרבים לשחק יחד. הנעורים והזקנה, שחסה על הנפש הכלבית.