כל פעם אני נדהם מחדש איך בעלי חיים מסוימים מסוגלים לתת בנו, בני האדם, אמון כל כך מלא. בניגוד לכל הסיבות שאנחנו מספקים להם כדי שלא יעזו.
לפני שמונה חודשים חתולת רחוב חברותית במיוחד עמדה להפוך להיות אימא. היא נתנה את אמונה באישה שהאכילה אותה עד כדי שהחליטה להמליט בתוך חנות הפרחים שלה, ישר מתחת לדלפק.
האישה לא הייתה מסוגלת להכיל חברות כל כך קרובה והחלה לחפש פתרון. כלומר, מישהו שייקח את המשפחה הלא רצויה משם. הסתבר שהמישהו הזה זה אנחנו.
האם משלמי המיסים מצד שני, היו משאירים את האישה להתמודד לבד עם הבעיה? בוודאי שלא. הפתרון שהממשלה שלנו מספקת לבעיות מסוג זה הוא לקחת גורים מאימהות ולהרדים אותם. קורים לזה שירותים וטרינריים לציבור.
פעם שמעתי משפט שנחרט לי בזיכרון: "לעולם אל תגרום לבעל חיים להצטער על כך שהוא הסתכל לך בעיניים". למזלנו אנחנו, משלמי המיסים, לא חייבים להסתכל להם בעיניים. יתרה מכך, אנחנו חיים מצויין בלי לדעת בכלל על קיומם.