וגם יש לה חולשה – אמפטיה לבעלי חיים.
אנשים רבים בעיר מכירים אותה, את חולשתה ומנצלים.
יש מי שיפתיע אותה עם ארגז של גורים יונקים ליד הדלת, יש מי שיתקשר ויספר לה איך שהגורים שהם מצאו ולא יכולים לקחת ימותו אם היא לא תיקח אותם.
הם יודעים שהיא לא יכולה להגיד "לא" לבעל חיים במצוקה. שהיא תעשה כל מה שביכולתה כדי לעזור להם. גם אם זה אומר לוותר על החיים הפרטיים, על הזמן, על שעות שינה, על התפתחות בעבודה והרשימה עוד ארוכה.
זאת שיטה מאד נפוצה ואהובה של הצלחת בעלי חיים – למצוא מישהו שאכפת לו מהם יותר ממך.
בזכות השיטה הזאת הטלפון שלי סגור רוב הזמן. אין אפשרות לקלוט יותר בעלי חיים. הייתי בשמחה חולק את הידע והניסיון שלי, הייתי בשמחה מייעץ, עוזר בפרסום, או בגיוס כספים (למרות שזה לא הצד החזק שלי). אך זה לא מה שאנשים רוצים.
הם רוצים למצוא מישהו שיחק את מלוא האחריות על בעל החיים. החל מחילוץ, הצלה, מימון הוצאות וטרינריות, טיפול ודאגה לעתידו.
האם בחברה מתוקנת ומפותחת לא אמור להיות שירות כזה? לא אמורות להיות עמותות, בתי מחסה, מתנדבים ישמחו לעזור? אכן כן, אמורים להיות. רק שקודם צריך לבנות חברה מתקנת ומפותחת. אנחנו עדיין לא שם. ממש לא. מבחינתי החברה יכולה לקרוא לעצמה מפותחת ומתוקנת אם היא מערכיה חיים הן של בני אדם והן של בעלי חיים. לא על הנייר, ולא באמצעות מילים שנאמרות מול המצלמה, אלא שמוכיחה את זה כל יום על ידי הוצאת הארנק.
