מוחה (זבובה)

זה סיפורה של החתולה הראשונה שלי בארץ.

בתי חגגה את יום הולדתה החמישי. איזה מתנה מבקש ילד בן 5? נכון, אח או אחות. במקרה הרע – כלב. איזה מתנה האימא החליטה להביא? כמובן – חתול! כך ההורים ממשים את החלומות שלהם במסווה של מתנות לילדים )

מאיפה לוקחים חתול? לפני 17 שנים לא היו רשתות חברתיות, לא הייתי פעילה למען בעלי חיים, ידעתי שבעלי חיים פוגשים בגני חיות ובחנויות. כך ניצבתי מול חנות בעלי חיים המקומית ומולי מאחורי הזכוכיות, ישבו שני גורים. שחור ואפור. זכר ונקבה. לא היה מקום להתלבטות. ברור שזאת תהיה נקבה שחורה! אולי אתם תוהים מה כל כך ברור בבחירה הזאת?
החתולה הראשונה בחיי הייתה גורה שחורה, באופן אינטואיטיבי רציתי להעניק לבת שלי את אותה התחושה של האושר והשמחה שמקושרת אצלי עוד מילדות למושג "חתול בבית".
אז החלטנו! מה גזע שלה, אני שואלת. (לא שהיה לי אכפת, אבל מי יודע, אולי ) ואכן מיד הסתבר שהיא חתולה פרסית. באמת? מדהים! ואוו! אם חברה שלי לא הייתה עוצרת אותי הייתי קונה גם את ה"פרסי" השני, את הזכר האפור. אך לצערי נאלצתי לקחת רק את הנקבה.

בחנות הסבירו לי איך לטפל בגורה, במה להאכיל, איך לנקות, על מה לשים לב בהתנהגותה, מתי להביא לחיסון ועיקור. אמאלה! מנסה להיזכר אם פעם בבאקו היינו עושים את כל הדברים הללו. ממש לא, אך אני לא מתווכחת, מקשיבה בצייתנות ומנסה לזכור כל ההוראות. אוספת את כל הדברים ואת הגורה. מתיישבת לרגע. הגורה בידיים שלי. מכופלת ומגרגרת. אחר כך נודע לי שכך חתולים מרגיעים את עצמם במצבים של סטרס, אך באותו הרגע ליבי נשבע לעד לגוש פרווה הקטן. לידה שלי. אני נזכרת בך והדמעות זולגות לי. אך אני רוצה שהסיפור שלי היה עדין ונוגע ללב וכך יכירו אותך אנשים אחרים.

כשהגענו הביתה ביתי רצה קראתי. "הבאתי לך מתנה והיא חיה!". הילדה בהתלהבות "כלב!" – האימא בשיא השלווה "לא זאת חתולה, אנחנו נקרא לה מוחה". הילדה שמחה. אימא שלי עשתה פרצוף ועזבה את החדר בהפגנתיות. שוב נשאלת השאלה מדוע בחרנו בשם "מוחה" (זבובה). פשוט מאד, זה היה גם שהם של החתולה שלי מילדות. מאז מאוהבת בחתולים השחורים 🙂

מוחה נכנסה לבית וללב שלנו. כמה עברנו יחד! עברנו את האלרגיה של הבת שלי. כמובן אלרגיה לחתולים. יום בהיר אחד הופיעו שלפוחיות על כפות ידיה, הם התייבשו מהר והעור השתפשף. היא הייתה רצה יכפה בבית ואותו דבר קרה בכפות רגליה. חשבנו תחילה שזה קשור לפלסטלינה. הוצאנו מהבית. התחלנו ללוש בצק. לא עזר. פנינו לרופא עור. הוא הפנה אותנו לאלרגיסט. גזר הדין היה קצר: זאת אלרגיה לחתולה, חייבים להוציא אותה מהבית. כן בטח. הפרדנו בין חדרים. שתפנו את הבית פעמיים ביום. עשר פעמים ביום הייתי צריכה להוציא את החתולה מידי הלידה ולהסביר שאסוג לה לגעת בה. ניסינו אין סוף משחות. ואז עייפתי מלהילחם על האלרגיה, עם האהבה של הילדה לחתולה. שחררתי. כעבור זמן מה האלרגיה עברה לבד. אף אחד לא נזרק מהבית עם דמעות תנין. אני יודעת שאלרגיה יכולה להתבטא גם בצורה ריאתית קשה, אבל שלנו הייתה שונה ועברה לבד.

כך חיינו, גדלנו, מוחה הזדקנה. בגיל 15 לבת שלי הייתה תקופה קשה מאד. תקופה של אי הבנות, זרות לעצמה, מחסור אהבה עצמית. שאלתי את מרגושקה, מה יכול לעזור לה, מה יכול לתת לה משמעות? התשובה שלה הדהימה אותי:
– אימא אני רוצה להציל חיים של מישהו, לתת צ'אנס.
– איך ביתי היקרה? איך?
– נלך לבית מחסה ונציל חתול!
– אבל כבר יש לנו חולה בבית! זה מספיק , לאן ניקח עוד? היא כבר זקנה יהיה לה קשה.
אך ביתי עמדה על שלה. נסענו לצער בעלי חיים רחובות. שם ראינו גורה קטנטנה בוכה בכלוב. היא מיד אמרה – זה שלי. אמרנו – עשינו! באותו יום לא נתנו לנו אותה, 10 ימים היא העניקו אותה עם בקבוק, וילנה סרוסקה המדהימה טיפלה בדלקת העיניים שלה. ואחר כך לקחנו אותה והבאנו הביתה.

התחיל בית המשוגעים. מוחה החליטה שהיא שונאת את זואי מהרגע הראשון. בשנה וחצי האחרונים של חייה היא הייתה רודפת אחריה בכל מקום. לצערנו הסטרס השפיעה לרעה על בריאותה. היא חלתה בסרטן. בהתחלה לא הייתי בטוחה שמדובר בגידול, הלכנו להיבדק אצל הווטרינר. גזר הדין לאחר סדרה של בדיקות היה חד משמעתי. סרקומה. עם גרורות בריאות ובכבד. גזר הדין לא היה רק למוחה הוא היה גם עבורי. יותר מחצי שנה גררתי אותה. זריקות של סטרואידים, נוזלים, האכלתי אותה ממזרק. כל מה שאפשר. הגידול נהיה כה גדול שמוחה לא יכולה להרים את הראש יותר. הפסיקה לאכול. הפסיקה ללכת לעשות צרכים. קיבלתי החלטה לשחרר אותה. היה לי את ויה דולורוזה שלי. הדרך מהבית לווטרינר… לא שחבתי צלב אך, על הידיים שלי הייתה גופתה הרזה של מוחה שלי. אך כמה כבד היה לי על הנשמה…. לא ראיתי את הדרך, אבל אז כבר ידעתי אותה בעיניים עצומות. ב10 למרץ 2015 ליבה של מוחה הפסיק לפעום. כאב עצום. עד היום הלב שלי זוכר אותו.

זה היה סיפורה של חתולה הראשונה שלי בארץ. על אהבתי למוחה. על חתולה שהבאתי מתנה לביתי, אך בעצם הבאתי במתנה לעצמי. היא הייתה חתולה שלא מעולם הזה. לא יודעת איך לתאר, אהובה מאד. ולא אימצתי אותה אלא קניתי. אבל זאת היא שלימדה את הילדה שלי לאהוב ולהעריך חיים של מישהו אחר. קצת אבל לחשוב על אחרים.

אני מודה ל Медина Серебреник (Medina Serebrenik) על סיפורה הנוגע ללב.