קיטי הייתה בין הראשונות שהצלנו מהרחוב. שש עשרה שנים מלאו מאז שראיתי כמה ילדים משחקים עם חתלתול אמיץ שלא חשש מבני אדם כלל. להפך הוא דרש "צומי" ומיד טיפס על הרגל שלי ולא יכולתי לעמוד בפניו.
אך סיפור האהבה עם החתולים שלי התחיל כמה חודשים לפני כן, כשנהרג הגור שהצלנו מהרחוב. באותו יום שזה קרה לקחנו את אייס. לא היה לי מושג בגידול חתולים ובטח שלא חלמתי על שניים.
כמה שאומרים האדם מתכנן ואלוהים צוחק… הסתבר שלחתולה הקטנה הייתה פטריה ובמקום לחפש לה בית היינו עסוקים מאוד בטיפול בה ובחתולה השנייה שהיא הספיקה בינתיים להדביק. כמובן שנקשרנו והתאהבנו בה. היה כל כך כייף לראות איך חתלתול "שחיף" ארוך רגליים הופך לחתולה יפהפייה.
קיטי לא שתקה לרגע, הייתה לה שפה עשירה שכללה סוגי קולות וגרגורים שונים. כל לילה היא הייתה נרדמת כאשר היא מחבקת את ידי ומשמיעה גרגור משונה. שנים חלפו וקיטי החלה להרגיש רע והפסיקה לאכול. האבחנה לא הייתה קלה – קיטי שלנו חלתה בסוכרת. כמובן שהחלטנו להילחם על חייה למרות הקושי והנטל של הטיפול היומיומי בחולה כרוני. למדתי לעשות זריקות ולחשב מנות של אינסולין. שלוש שנים החזקנו מעמד עד שדלקת ריאות חוזרת גברה עליה אלה היו ימים הנוראים…
הייתי לצידה כשהיא חיבקה את ידי והשמיעה את גירגורה האחרון…