דמיינו את עצמכם נערה צעירה שבא עם הוריה לבקר בישראל, יחד עם עוד מיליון תיירים שפוקדים את הארץ כל שנה. את מתארחת בבית מלון בנתניה, נהנית מהים ומהשמש הסלחנית של סוף האביב. היום זה היום האחרון שלך, בערב יוצאים לשדה התעופה.

נדמה לך ששמעת יללות בחוץ. את יוצאת מבית המלון כדי למצוא קופסת קרטון ובה ארבע גורי חתולים בני יום. מסביב לבית המלון מסתובבים די הרבה חתולים ואת חושבת שאחת החתולות כנראה הפחות חכמה, לא מצאה מקום טוב יותר להמליט בו. עוברת שעה ועוד שעה. הגורים ממשיכים לבכות ואת מתחילה להבין שמשהו לא בסדר. אולי האימא בכלל לא באזור, אולי קרה לה משהו, אולי מישהו הביא את הגורים והשאיר אותם בקרטון. עד עכשיו חשבת שחתולים חיים טוב ברחוב, הרי אחרת לא היו כל כך הרבה, נכון?

ברגע שאת מבינה שהגורים עומדים פשוט למות את מתחילה לחפש מישהו שיעזור להם. חייב להיות פתרון, את חושבת ומתחילה לחפש טלפונים באינטרנט ולהתקשר. כולם מבינים אנגלית, לא צריכה להיות בעיה. מהר מאד את מבינה שאף אחד לא יבוא לקחת את הגורים. כולם מלאים. אף אחד לא שמח שהתקשרת. רק השירותים הווטרינרים יכולים להגיע כדי להמית את הגורים אם וכאשר שיתחשק להם להגיע. זה הפתרון היחיד שיש למדינתנו להציע לגורים יתומים ולמי שימצא אותם. בשלב זה הרגשות גוברים עליך ואת פורצת בבכי מתוך חוסר אונים.

הטלפון שלי סגור רוב היום, משום שבית המחסה מלא, אני עמוס והקריאות מסוג זה לא מפסיקות להגיע. אך הנערה הצליחה במקרה לתפוס אותי. כשהגעתי שני גורים מתוך הארבעה היו מתים. אחד היה פצוע ומדמם. הגור הלבן-ג'ינג'י הפצוע החל תוך זמן קצר לנשום בכבדות והייתי צריך לקחת אותו לווטרינר להמתת חסד. הוא כל כך נלחם על חייו השבריריים, לבד ללא אימא, כנגד כל הסיכויים, שהיה נורא קשה לוותר עליו ולמסור אותו לידיו של הווטרינר. חיים שלמים מונחים על כף היד, כל כך יקרים בשלמותם האינסופית, כל כך זולים ולא משמעותיים בעיניי החברה המפותחת שלנו.

הגורה האחרונה, השחורה שרדה. חודש היה צריך להניק אותה מבקבוק, לאחרונה היא התחילה לאכול לבד. קראנו לה "הולי" היא מקסימה, ומוכנה לצאת לאימוץ. הסיכויים שלה למצוא משפחה לא גדולים, משום שיש המון גורים שזקוקים לבית ומשום שאת הגורים השחורים לוקחים פחות.
אני רוצה להודות לגייל מבית המחסה צ'אצ'יז הייבן, על העזרה עם אבקת חלב באותו ערב.

הייתי יכול לכתוב בצורה פחות דיכאונית, אם המציאות שלנו הייתה פחות דיכאונית. ישנן עמותות, ישנם מתנדבים, ישנם הרבה אנשים אכפתיים, יש מימון ממשלתי לעיקורים וסירוסים, יש פסק דין שאוסר על רשויות להמית חתולים. אך כל זה אינו מספיק. רחוק מאד מלהיות מספיק.

לאחרונה בית מחסה לחתולים גדול בארץ נסגר אחרי 12 שנות פעילות. 46 כלבים הוחרמו על ידי משרד החקלאות, מתוך כ 700 חתולים שהחזיקו שרדו רק 70, שנמצאו בתנאי תברואה קשים. גם הם הוחרמו ועתידם אינו ברור.

תחקיר שהתפרסם לאחרונה על אחת ממרפאות העיקורים הגדולות בארץ, גילה זלזול מחריד בחתולים והונאה. זה עורר שערוריה תקשורתית, אך מי שנמצא בתחום ומכיר את השטח לא היה צריך להיות מופתע כלל מהממצאים שיצאו לאור. זאת הוכחה נוספת מיני רבות, על כך שלמדינה שמימנה את הפעילות והייתה אמורה לפקח לא היה אכפת מהחתולים. לצערי גם לעיתונאים לא מספיק אכפת מסבלם של בעלי חיים. מכל התחקירים שאני זוכר לא היה אחד שמאחוריו לא עמדה עמותה שעשתה את העבודה. איפה העיתונות החוקרת? איפה האכיפה והפיקוח של הממשל? כל אלו שאלות תם.

על מצב ההזנחה והזלזול בחייהם של בעלי חיים בארץ להסתיים. אנחנו לא נתעורר למציאות חדשה יום בהיר אחד. הדרך לשם תהיה מלווה בעבודה מתמשכת ועיקשת. בהפעלת לחץ מתמיד על הפוליטיקאים, בביצוע תחקירים, בשינוי דעת הקהל. כדי להגיע לשם יש צורך בכל אחד שאכפת לו.