בישראל אין עונש מוות לרוצחים ואנסים (וטוב שכך). אצלנו ההוצאה להורג שמורה לקטנים וחלשים – חבריו הטובים של האדם.

תכירו את דובי וסויה בני ה13. לדובי החמוד לא נשארו שיניים. אצל סויה השיניים במצב טוב, אך היא עיוורת בשתי עיניה בגלל הקטרקט. שניהם חברותיים, מקשקשים בזנב, אוהבים פינוקים. דובי גם אוהב לנבוח על חתולים כדי להראות להם שהוא נפוליון קטן, וסויה אולי גם הייתה נובחת אילו הייתה רואה אותם.

שני הקטנטנים, בין רבים אחרים, נידונו על ידי מדינת ישראל לעונש מוות. הוצאות להורג מתבצעות היום על ידי הזרקת רעל לתוך גופם. על פסק הדין חתומים כל ראשי הממשלה, השרים וחברי הכנסת לדורותיהם. בנוסף למטה בקצה הדף מתייפייפת לה גם חותמת השתיקה שלנו, של הציבור בישראל.

על דובי וסויה נודע לי במקרה ואספתי אותם ברגע אחרון לבית המחסה חרף חסור מקום. לרבים אחרים חסרי השם והמזל, בוקר אחד יכנס לתא מעצרם אדם ויהפוך אותם מיצורים חיים ונושמים עם האף הרטוב והרגיש, למספרים על הנייר.

מה הם עשו לנו כדי לזכות בגזר דין החמור שקיים? ל"סטארטאף נאיישן המתקדם" שלנו? איך אפשר לתרץ את זה?

כל "אשמתם" של הנידונים היא בכך שבעליהם החליטו שלא זקוקים להם יותר. וברגע שלבעלים אין עניין, כך גם לחברה כולה. כל מה שצריך לעשות כדי להציל חיים הוא להגיע לכלביה, להצביע על כלב ולשלם דמי חיסונים/עיקור/סירוס. אבל לא היה מי שיעשה זאת עבור דובי וסויה ולא עבור רבים אחרים.

פקידים שלפני שנים היו צריכים לבחור מודל התמודדות עם בעיית הכלבים הנטושים החליטו שיהיה פשוט וזול יותר להשמיד כלבים מאשר לטפל בהם, לחפש להם בתים והכי חשוב ולחוקק ולאכוף חוקים שיגרמו לנטישה של כלב להיות מעשה מאד מאד לא משתלם.

הם סברו, מסתבר בצדק, שהציבור לא יגלה התנגדות לגישה הפרגמטית גם אם אינה נעימה לעין. הרי את החלק המכוער אפשר תמיד להסתיר מעיניו של הציבור וכך עשו במשך שנים.

כמה דברים השתנו בשנים אחרונות. ברוב הכלביות היום אפשר להתנדב. לחלק מהכלבים מצליחים למצוא בתים. חמש פעמים בשנים אחרונות עלתה בכנסת הצעת חוק לאיסור המתה של כלבים בריאים. אך בכל פעם היא נתקלה בקיר בלתי נראה ולא עברה את הקריאה הטרומית. מה שלא השתנה עדיין זאת מדיניות ההשמדות.

אין לי ספק, שהפרק המביש הזה, שעומדת מאחוריו שיירת גופות אינסופית, יום אחד יסתיים. "עונש" מוות לכלבים יהיה מחוץ לחוק גם בישראל ונתקשה להבין איך הדבר בכלל עלה על הדעת והיה אפשרי.

מי יהיה זה שישבור את הקיר הרקוב? הדור שלנו? הדור הבא? האם זה ייקח שנה? שנתיים? חמש? עשור? כמה עוד כלבים כמו דובי וסויה ישלמו את מחיר האטימות וחוסר האכפתיות? זה תלוי בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחד.

דובי וסויה מקומם בבית חם מפנק ואוהב, סוג של בית שלא זכו בו עד עכשיו. ליצירת קשר אודות האימוץ: סויה

דובי – מצא בית