אני בן 14, אבל חוץ מהאבנית על השיניים שלי, אני בדרך כלל בריא.
אני לא יודע שיום שישי הזה מישהו הולך לקחת אותי מהבית, לשים אותי במכונית, ולנסוע במשך 20 דקות בכיוון לא ידוע. שאנחנו נעלה במדרגות ונחכה לתורנו. שיעבירו אותי מאדם לאדם עד שלבסוף ישאירו אותי לבד והאנשים שהביאו אותי לשם יעזבו. שיקחו אותי לחדר אחר ויניחו אותי שם על השולחן. שיגידו לי לא לדאוג ויתנו לי זריקה ברגל. את הזריקה השנייה אני כבר לא ארגיש. ואז שמישהו ישים סטטוסקופ על החזה שלי כדי לוודא שהוא או היא יכולים לשמוע אך רק את הדם שזורם באוזניים שלי.
כל אחד מגיע זמנו ובשבילי זאת כנראה לא האפשרות הגרועה ביותר. אבל הבוקר כמה אנשים באו לזמן קצר. ניגשתי אליהם, ליקקתי יד, הסתכלתי להם בעיניים, והם ליטפו אותי. הם החליטו שיום שישי הזה יהיה שונה, למרות שאני עדיין אצטרך לעזוב את הבית והמשפחה שלי. אני לא יודע את זה עדיין, או מה מחכה לי בעתיד, ואני חושב שהם גם כנראה לא יודעים.