וינסנט הגיע לבית המחסה בספטמבר שנה שעברה. הוא נמצא ברחוב ללא שבב או קולר. כמובן גם לא היה מסורס וסבל מחרדת נטישה, הפרעה נוירוטית שמתבטאת בכך שהכלב נכנס למצוקה כשהו צריך להישאר לבד מחשש שיינטשו אותו (כנראה פעם נוספת).
תוך שנה מצבו השתפר מאד. הוא התחבר עם כלבים בבית המחסה ובמיוחד עם שלי שהייתה מאד נחמדה אלוי. יחד עם זאת בכל פעם שרק הייתי נכנס לבית המחסה וינסנט היה מתפס על הגדר ומקבל את פניי כשהו תלוי ומחכה ללקק לי את היד. רק אחרי הטקס היה מאפשר לי להתחיל את היום.
בשבוע שעבר משפחה מקסימה אימצה את וינסנט, ועכשיו אף אחד לא מקבל את פני השהוא נטלה על הגדר. אבל מישהו ישן בבית על הספות, גם על המיטה של הבעלים ומנסה לבברר למה נועד החתולי הג'ינג'י הגדול שמתסובב בבית.
אני מאחל לוינסנט המתוק שנים רבות ומאושרות בבית חם ואוהב. משהו שמגיע לכל כלב.
