התעקבתי בבית המחסה עד מאוחר אל תוך הלילה. חזרתי הביתה גמור מעייפות, הגעתי למיטה, הנחתי את הראש בעדינות על הכרית. שניה לפני שעצמתי את העיניים שמעתי יללה נואשת בחוץ.
"אולי זה רק נדמה לך?" המחשבה הערמומית לא איחרה להגיע כדי לעזור. "אולי מישהו סתם יילל חזק בטעות?"
הייללה חזרה והפעם בעוצמה כפולה. ואז שוב. היה ברור שמישהו נמצא במצוקה, ולפי גובהה הקול המישו הזה היה בן חודש וקצת.
תוך כדי שאני מקלל בשקט את מזלי גררתי את עצמי החוצה. שקט ושלווה ברחוב. דממה. לא מפתיע, השעה שלוש לפנות בוקר. אף אחד לא מיילל. אין שום חתול.
אך אנחנו כבר מכירים את המשחק, במקום לחזור אל הכריות נשארתי לחכות בחוץ. הגור לקח את הזמן, ונזכר ליילל אחרי כרבע שעה. מצאתי אותו בחניה של בניין סמוך.
הגור כל כך שמח שמישהו נענה לקריאתו שרץ אלי בשמחה עם הזנב הקטן שלו רועד מהתלהבות. אך כשהגיע אלי הבין שהעזרה הגיע במימדים בדולים מדי, ונבהל. אמנם הוא היה כל כך רעב שהתנפל על קופסת השימורית שהבאתי ונתן לי ללטף אותו ולהרים על הידיים.
זה קרה לפני כשבועיים, מאז הספקנו לבקר אצל הווטרינרית שלנו, לקבל חיסון ותילוע, לעבור את תקופת ההסגר והיום אוליבר המתוק מוכן לצאת לאימוץ. הוא גור חמוד וחברותי שאוהב מגע ומשחקים. מחפשים עבורו בית אוהבת ואחראי לכל החיים.